מדהימה אותי היכולת של ילדים לעבור ממצב רוח של שמחה למצב רוח של עצב גדול, ברגעים ממש. איך גלגל מסתובב לו והם שם, טוטאליים לחלוטין בתחושותיהם. כיף להם. אין שמירת טינה לאורך זמן, זה בטוח. יכולת ההסתגלות שלהם למצבים מעוררת קנאה. כך אני מתבוננת בבתי הקטנה. תקופה של שנה ואף יותר, שהמציאות משתנה לנגד עינינו, והיא מאושרת בחלקה. לרגע הולכת לבית ספר, לרגע בבית, פוגשת חברות, פתאום נתק, סבא וסבתא לא מגיעים במשך שבועות ארוכים, והיא מסתגלת לכל. שואלת, מסוקרנת, ונשארת שמחה.
איזו שנה, איזו תקופה! באמת לא פשוטה כמו שאומר מיכאל לייטמן. לפעמים תוהה אם זו באמת המציאות או שמא אתעורר לי מאיזה חלום?! תקופה של טוויסט בעלילה, זה בטוח. אולי נפרדים מן המוכר? אולי פנינו מועדות לחיים חדשים לגמרי? עדיין לא ידוע. מגששים באפלה ותחושות מעורבים מציפים מבפנים.
לרגע שמחה גדולה, אושר אמיתי. תקופה של רגיעה. זמן איכות עם המשפחה. אין גירויים חיצוניים. תפקיד האם מקבל משמעות נוספת. אמא בבית, עמוד התווך. עובדת פחות, משקיעה ודואגת לבנות עם כל הלב והנשמה. אוכל ביתי, כביסה נקייה, עזרה בשיעורים, שיחות, משחקים. יש זמן פתאום לדברים שלפני שנה בטוח הוזנחו. רגעי חסד ממש. מרגישה שזכיתי, וזכיתי בגדול! אך טבעו של האדם, מה לעשות, הוא להסתובב בקרוסלת החיים ולהבין שכנראה השמחה לא הייתה מתגלה לולא העצב היה צץ לו כך, ללא שום רמז מקדים.
עצב גדול שהחיים השתנו כך פתאום, שאין רגע לעצמי! שאלוהים ישמור, אין חנות פתוחה שאוכל לרוץ אליה ולגהץ את האשראי, להרגיש עצמאות, להיכנס לרכב ופשוט לנסוע. לקנות כרטיס טיסה ולקפוץ לאיזה סופ"ש בחו"ל, מה לא מגיע לי? זה העצב הגדול. ההסתכלות הלקויה הזו על החיים. על חוסר היכולת להבחין בין עיקר לטפל. לשים בצד את העצמי האגואיסטי שכל כך יודע לחשוב רק על עצמו ולהבין שהזדמנות מיוחדת במינה נפלה בחלקי, להתבונן ולהבין מהי שמחה אמיתית. לא קשורה בעצמאות שלי. לא קשורה במשהו גשמי חדש שקניתי לעצמי. לא בחו"ל ולא בכלום. עצב ושמחה, אחד גורר את השני ותפקידנו להישאר מאוזנים בין שני המצבים המופלאים הללו. ללמוד קצת מילדינו איך לעבור ממצב למצב, לא יזיק כלל!