שיחות עם אלוהים לקראת יום כיפור

עוד מעט מגיע היום הקדוש, עוד מעט זמן לחשבון נפש כל כולנו, של כל העם שלנו על מעשי האונס, הבחירות, הקורונה והשנאה הגואה בינינו וחשבון הנפש האישי של כל אחד מאיתנו. בתקופה הזו אני מצטרפת למהלך ונזכרת. הזיכרון הראשון שלי לשיחה עם אלוהים נושק לגיל חמש או שש. זה היה שהוזמנתי עם הורי למחלקה כירורגית בקופת חולים להסיר נגעים שהיו על אצבעותיי. באותו יום, אמי לא ראתה, עברתי את גדר חצר ביתנו והסתתרתי שם.
בשלב מסוים הפניתי את ראשי לשמיים והתחלתי בשיחה עם אלוהים. אינני יודעת להצביע מאיפה בגיל כזה צעיר הייתה נטועה בתפיסתי המחשבה שמי שמקלל את אלוהים מות יומת. ברור לי שתפיסה זו לא הגיעה מבית הורי. בביתנו לא היה דיבור על האלוהות, הוא לא היה נוכח. יתכן שתפיסה זו הגיעה אלי דרך ילדי הרב שגרו לא הרחק מאיתנו, ילדים איתם נהגנו מידי פעם לשחק ויתכן שזו תפיסה ממקורות אחרי: מגלגלים קודמים, מהספרייה האקשית, מה-D.N.A שנצרב במהלך האבולוציה האנושית. בכל מקרה, הרמתי ראשי לשמיים ששם על פי תפיסתי כילדה נמצא האלוהים
ושאלתי אותו למה הוא נתן לי נגעים שבגללם אני צריכה לעבור הליך רפואי.
אני אפילו לא יודעת אם ציפיתי לתשובה. בכל מקרה לא קיבלתי תשובה, במקומה קיבלתי תחושה חזקה שאני צריכה לעצבן את אלוהים כדי שהוא יתקשר איתי. בחשיבה ילדותית חרצתי לכיוונו לשון, דבר לא קרה. אז החלטתי לקלל אותו בידיעה שעל כך חייבת להיות תשובה ואולי אפילו מוות, לא עלינו, יגיע אלי ממנו בתגובה. אני זוכרת את המחשבה שאם הוא יגיב כך בטוח שלא אצטרך לעבור את ההליך הכירורגי המפחיד כל כך. אינני זוכרת מה הקללה שהפניתי כלפיו, אני רק זוכרת שחפנתי את ראשי בידי בציפייה למשהו איום ונורא. כלום לא קרה. ריווחתי מקום בין אצבעותיי הצצתי בעין אחת ציפיתי לראות אל כועס ונוקם. שום פרצוף זועף לא נראה, פקחתי את עיני השנייה ועדיין כלום לא היה. הסרתי את ידי מפני וכלום. אני זוכרת את התדהמה שתפסה אותי. לפתע שמעתי את הורי קוראים בשמי. לא הגבתי לקריאה. אבי הגיע בריצה, חיבק אותי באהבה ושאל: "למה את יושבת כאן?" לא השבתי דבר. הוא המשיך ואמר: "חיפשנו אותך, דאגנו לך כל כך."
בתוכי הרגשתי שהוא הציל אותי מאלוהי. הוא נתן לי יד ואמר: "בואי צריכים ללכת לקופת חולים."
אחרי נסיונות וסירובים שלי לטיפול נקטו בשיטה של הסחת הדעת והמבט, רק כך צלחתי את הטיפול שאיים עליי. הוזמנתי לטיפול בנגעים שביד השנייה, אך עד לתאריך היעד הם נעלמו מעצמם (הוסבר שהשורש להם היה ביד שטופלה). שמחתי מאוד, אך כילדה לא הבנתי כיצד קרה שאני קיללתי את אלוהי ובמקום עונש קיבלתי מתנה. בהמשך, ולאורך כל חיי המשכתי לשוחח עם אלוהיי, הוא נבנה בי אט אט ושינה צורה מאל מעניש לטוב ומיטיב. לקריאה נוספת – http://www.kab.co.il/kabbalah/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%99