היה חם משהו בלתי נסבל, היא הייתה צריכה לפנות שמאלה והפקק המשיך ישר. בדרך כלל היא מפחדת לעקוף, לא יכולה להתמודד עם מבטים ארסיים מלמולי גינוי ויריקות אלפקה מכוונות מטרה. אבל היה חם משהו בלתי נסבל, והיעד היה כול כך קרוב – רק כמה מטרים מפרידים בינה לבין הפנייה, ומשם הדרך פתוחה ופנויה. אז היא עקפה.
ואיך לא, איך שהיא סוטה לנתיב הנגדי, באה מולה מכונית. והיא תקועה. לא יכולה לחזור, לא יכולה להמשיך, והלב דופק לה באוזניים כמו תוף אפריקאי בתוך שקט של מדבר. הזמן דומם מנוע ועצר. והכול צפוי, אז הבחור מהמכונית שבאה מולה מוציא את הראש מהמכונית וצורח: "מה את עושה גברת?!"
הידיים שלה רועדות מזיעות את ההגה, היא מגמגמת התנצלות חיוורת רצוצה מרוסקת לדק, האנשים מסביב קופאים לראות מה יקרה, נו, מה יקרה עכשיו; ספק מקווים שלא כלום כי הם רוצים להגיע הביתה, ספק מקווים שמקרה יגיע לרתיחה של אל חזור כי כול אחד רוצה שיקרה משהו שאפשר לספר בבית אם הוא כבר תקוע בפקק המזוהם המסריח הזה. אבל הרשות נתונה, פתאום משום מקום הבחור מרביץ חיוך ענק וצועק, "סתם! תעברי", ונותן רוורס.
בהתחלה היא לא מבינה, או פשוט לא מאמינה. עוברות כמה פיסות של שנייה. ואז הזמן מניע שוב, בהילוך מזורז, לפצות על מה שהפסיד. מהמכונית מאחוריה מישהו קורא בעליזות "סעי נשמה, הוא נותן לך", האנשים במעבר חצייה מתקפלים מצחוק משחרר מנופפים לה ביד שתיסע, והיא אוספת את מה שנשאר ממנה וממשיכה, עד הפנייה. מכאן הדרך פנויה, אבל היא נוסעת לאט, לאט. ניסיתם פעם למות ולחזור לחיים? ככה היא מרגישה. זה לא קל לעיכול. שנחזור לחיים?