במציאות הישראלית קרוב ל40% מהצעירים נעזרים בהורים שלהם כלכלית. אבל מה קורה כאשר הדור שאמור להיות מבוסס וחוסך כבר לא יכול לסייע כלכלית? עכשיו במשבר הקורונה כשתחומים שלמים נסגרו לחלוטין ותחומים אחרים נפגעו בצורה אנושה אנו רואים לא מעט סבים וסבתות שפוטרו או הוצאו לחל"ת בין אם משום שעבדו בתחומי האירועים והתרבות, הבידור או התיירות או בין אם החברה בה הועסקו ניצלה את התקופה הקשה כדי לקצץ בכוח האדם. אוכלוסיה זו נמצאת בהתלבטות לא פשוטה, האם להתחיל לחפש עבודה מאפס? ללמוד לעשות שימוש באתרים לחיפוש עבודה? לפתוח פרופיל בלינקדין? לכתוב קורות חיים מעודכנים ולהתחיל לשלוח לכל העולם? או להעביר את השנים שנותרו איכשהו עד לפנסיה ולהיפלט משוק העבודה לחלוטין?
במקרים רבים, אפילו כשאנשים אלו בוחרים לחפש עבודה הם מקבלים בתקופה זו בה היצע המחפשים גבוה, הצעות שאינן הולמות את הכישורים המקצועיים שלהם מבחינת שכר או משרות תובעניות מדי מבחינת שעות וימי עבודה. חשוב לדעת בתקופות שכאלו לעשות שימוש בקורסים החינמיים של לשכת התעסוקה, בקבוצות מקוונות וארגונים שנותנים תמיכה לאנשים באמצע חייהם ובכל רשת הקשרים החברתיים שבניתם לאורך השנים. לעיתים יש צורך ללמוד להתמודד עם החרדה והרגשת חוסר הביטחון המתלווים למשבר כזה ויכולים להביא לשיתוק או לפסימיות קיצונית במיוחד. איני טוען כי לצעירים כיום קל יותר אך ללא ספק מדובר בהתמודדות אחרת לחלוטין. אישה צעירה לדוגמא, סטודנטית שגרה בשכירות ועבדה כדיילת או מלצרית או מאבטחת בתחום שנסגר, סביר להניח שמוצאת את עצמה מתמודדת עם חזרה לבית הוריה, קושי לצבור ניסיון תעסוקתי משמעותי ולחסוך ולמעשה הרגשה של חודשים אבודים מהחיים. היא שוקלת למצוא עבודה בתל אביב. במקרים רבים תהליך זה מתלווה לפתיחת חסכונות וניסיון לשמור על האופטימיות ועל מצב רוח מרומם. אם הסטודנטים לומדים תחום שאינו נדרש כיום או תחום שספג מכת מוות מהקורונה הרגשת חוסר הוודאות מתעצמת ואיתה גם השאלות לגבי הסבה מקצועית או יציאה לדרך מקצועית עצמאית. כל אלו בוודאי שמתגמדים אל מול אדם שמתמודד עם חולה קורונה במשפחה או שאיבד אדם לקורונה או במקרה של הסבים והסבתות גם היותם בקבוצת סיכון והצורך לשמור על עצמם יותר מהרגיל